הרקע - בתקופת ההשכלה יהודים רבים מתרחקים מהדת היהודית לחילוניות.
השיר עוסק בקונפליקט פנימי של הדובר בין הדת להשכלה. הדת מתוארת במטאפורה של ציפור גדולה, כנפי שכינה, עולם של בית המדרש (לימודי גמרא) בצל, שכולם עזבו אותה. לעומת זאת, ההשכלה מתוארת במטאפורה - האור, שירה חדשה, חיים שמחים ״הרנינה״.
בפתיחת השיר הדובר מתאר ניגוד בין כולם לבינו. ״כולם״ בחרו עזבו להשכלה והוא היחיד שנשאר תחת הדת. הדובר מתואר כ״גוזל״ חלש והשכינה כציפור חזקה ומגנה.
״בדד, בדד״ - שניהם (הדובר והשכינה) בודדים. היא נחלשת ״כנף ימינה השבורה הרעידה״. הצד הימני הוא החזק בברכה, וכאן היא חלשה ולא יכולה להגן עליו. הדובר מבין אותה: ״ידע לבי את לבה״. ארמז לעקידת יצחק: ״על בנה, על יחידה״. הדובר מרגיש כקורבן בכך שנשאר בדת.
העולם היהודי מתואר כמקום שזנחו אותו, שומם, בצל. זה הידרדרות במצב השכינה. לעומת זאת, הדובר מתחזק, הוא תומך בה ״ואהי עמה יחד בצרה״. זהו ארמז לתהילים, שם נאמר שה׳ יהיה איתנו בשעת צרה, וכאן יש היפוך - הדובר עוזר לשכינה בצרה (ארמז אירוני).
הדובר רוצה לעזוב להשכלה - ״כלה לבבי לחלון, לאור״. הוא מרגיש חנוק נפשית ״צר לי המקום״ (ארמז לאגדה). השכינה מנסה למנוע ממנו לעזוב, מתוארת בהאנשה - היא שמה ראשה על כתפו ובוכה ״כבשה ראשה בכתפי ודמעתה על…״.
השכינה ממשיכה לנסות לשכנע אותו לא לעזוב, האנשה - בוכה, נשענת עליו ומצטטת את דבריו בפתיחה.
זהו סוף פתוח, יש ׳-׳ מקף בסוף כלומר הדובר לא מספר מה החליט. נראה שהוא עזב והשאיר את השכינה בוכה. ארמז - ״סיום של קינה עתיקה״. קינת איכה היא אבל על חורבן בית המקדש, וכאן השיר מתאבל על חורבן בית המדרש.